האדם הניצב מול מצבי קושי ואפלה מוצא את תקוותו בחיבור אישי אל ה׳, המשמש כמקור האור והישועה בחייו. המעבר מאפלה לאור מתואר כאן לא רק כשינוי במציאות החיצונית, אלא גם כתהליך פנימי של התעצמות, הזדככות וחסד.
ברמה המילולית, נֵרִי הוא כלי הקיבול של השמן [ביאור שטיינזלץ], והפועל יַגִּיהַּ משמעותו יזריח ויאיר [מצודת ציון]. פעולת ההגהה מתייחסת באופן ספציפי לדבר חשוך המקבל ומשקף אור ממקור מואר אחר, בדומה לירח המקבל את אורו מן השמש [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משתמש באור וחושך כדימויים למצבי חיים. החושך מסמל צרה ומצוקה, ואילו הארת הנר והגהת החושך מסמלות את העזרה והישועה האלוהית המחלצת את האדם מצרתו. יש הרואים בכך ביטוי כללי להארת פנים ולמזל טוב [אבן עזרא]. בהקשר ההיסטורי של דוד המלך, ישועה זו באה לידי ביטוי פיזי כאשר נלחם בלילה בגדוד עמלק בצקלג, וה׳ האיר לו את החשיכה ואפשר לו להכות באויביו [רש"י].
ההצלה האלוהית מן הצרה מתבצעת בשני אפיקים מקבילים, כפי שעולה מחלוקת הפסוק. האפיק הראשון, תָּאִיר נֵרִי, מתרחש כאשר ה׳ מעניק לאדם תוספת אור פנימי ועוצמה לנשמתו, כך שהאדם עצמו אוזר חיל ומנצח את אויביו מתוך החושך. האפיק השני, יַגִּיהַּ חׇשְׁכִּֽי, מתאר מצב שבו ה׳ אינו דורש מהאדם להילחם בעצמו, אלא מסלק את החושך והאויב מן המציאות, וממלט את האדם מן הצרה [אלשיך].
לצד הפירוש הקיומי, מציעים הפרשנים רובד רוחני ונפשי עמוק. שכלו של האדם משול לנר הממתין להידלק, אך בכוחות עצמו אינו מסוגל להשיג את האמת המוחלטת. ה׳ הוא שמדליק נר זה באמצעות שפע של אמונה ונבואה. מנגד, הצד החומרי שבאדם הוא חושך ממשי. באמצעות המצוות, ה׳ מזכך את החומר כך שאפילו החושך הגופני יוכל לקבל ולהחזיר את האור האלוהי [מלבי"ם].
מערכת יחסים רוחנית זו מושתתת על חסד אלוהי רב. למרות שהאדם נדרש לשמור על "נרו של ה׳" באמצעות קיום מצוות, ה׳ מאיר את נשמת האדם ומשפיע עליו חיים גם כאשר האדם חוטא ונמצא בחשכת האשמה. ה׳ בחסדו מגרש את האפלה הרוחנית, מרחיק את האדם מן החטא ומקרב אותו חזרה אל הזכות [אלשיך].