דוד המלך מביע הודיה עמוקה על ההגנה האלוהית והיציבות שהוענקו לו בעתות סכנה ומלחמה. הדימוי המרכזי ממחיש תמיכה על-טבעית המאפשרת תנועה מהירה וחירוף נפש, ללא החשש מנפילה או שבירה, הן במישור הפיזי והן בזה הרוחני.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי מתארות מתן יכולת לפסוע פסיעות גדולות ורחבות. פסיעה רחבה מספקת לאדם בסיס יציב, כך שהוא אינו נוטה ליפול בקלות, ויכול להתקדם, לרדוף אחרי אויביו או להימלט מהם במהירות וביעילות [רש"י, מאירי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה מָעֲדוּ מתפרשת כהשמטה או החלקה מן המקום [מצודת ציון], והמילה קַרְסֻלָּי מתייחסת לחלק התחתון של הרגל, מן הקרסול ומטה [רש"י], או לברכיים ולכרעיים [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, מצודת ציון]. למרות הריצה המהירה והפסיעות הרחבות, רגליו של המשורר נותרות יציבות ואינן מחליקות. יש המוסיפים נופך נסי לתיאור זה, ומסבירים כי ה' מעניק למשורר יכולת לפסוע צעד אחד רחב כל כך, עד שהוא מגיע אל האויב כמעט מבלי ללכת, ועל אף ההרחבה העצומה של הצעד, פרקי רגליו אינם ניתקים ממקומם [מלבי"ם].
לצד הפירוש הטבעי של הריצה, חז"ל מציעים ביאור המבוסס על נס הצלה פיזי ממש. על פי מסורת זו, דוד המלך נענש על חלקו העקיף במותם של כוהני העיר נוב ושאול המלך, ונמסר לידי אויביו. כאשר נלכד על ידי הענק הפלשתי ישבי בנוב, אשר השליך אותו תחת קורת בית בד כדי למועכו, התרחש נס והאדמה שתחתיו התרככה ושקעה. כך ניצל דוד ממוות, וזהו הפירוש המילולי של המילים תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי מתחתיי האדמה התרחבה ופינתה לי מקום [תורה תמימה].
ברובד הרוחני והאלגורי, הפסוק מתפרש כשיר הלל על עמידה בניסיון מוסרי. הצעד מסמל את המעבר ממעמד המשיחה של דוד למלך ועד להמלכתו בפועל. ה' הרחיב את הפסיעה הזו, כלומר יצר פער זמן ארוך מאוד בין שני האירועים. למרות ההמתנה הממושכת, ולמרות ששאול המלך שרדף אותו היה תחתיו ונתון בידיו במערה, רגליו של דוד לא מָעֲדוּ אל החטא. הוא כבש את יצרו, שמר על צדקתו, ולא שלח יד במלך המכהן [אלשיך].