נסו לחשוב על רגע שבו הרגשתם שאתם נמצאים בתוך מבוך סבוך, וכל פנייה שאתם לוקחים רק חוסמת אתכם יותר. לפעמים אדם מרגיש ככה בחיים, כאילו צרות גדולות מקיפות אותו מכל עבר ואין לו לאן לברוח.
דוד מתאר את התחושה הקשה הזו של ייאוש עמוק. הוא מספר שמוֹקְשֵׁי מָוֶת, כלומר מלכודות מסוכנות מאוד שמי שנכנס אליהן מתקשה לצאת, קִדְּמוּנִי, שזה אומר שהן יצאו לקראתו והופיעו ממש מולו. בגלל המלכודות האלה, הוא הרגיש שחֶבְלֵי שְׁאוֹל מקיפים וסוגרים עליו. המילים הללו מתארות ייסורים, כאבים ופחד גדול שעוטפים את האדם מכל כיוון.
הסדר של הדברים כאן הוא מדויק: קודם כל המלכודות המסוכנות הופיעו מולו, ורק לאחר מכן התחושה הקשה של הכאב והפחד הקיפה אותו לגמרי. דוד משתמש בתיאור הזה כמשל כדי להסביר עד כמה הוא הרגיש לכוד ואבוד בתוך הסכנה, ממש כאילו אין לו שום דרך להינצל, רגע לפני שהודה לה' על כך ששמר עליו.