תהלים, פרק ס״ט, פסוק ד׳

זעקתו של אדם הנתון בצרה ממושכת נמשלת לטובע הזועק לעזרה אל בני האדם שסביבו עד אפיסת כוחות. מתוך הלחץ הקשה הוא מעיד יָגַעְתִּי בְקָרְאִי, התעייפתי מרוב הצעקות, וכתוצאה מכך נִחַר גְּרוֹנִי, כלומר גרוני התייבש לחלוטין. משלא נענה, הוא נושא את מבטו לשמיים עד אשר כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי, ביטוי לעייפות הראייה מרוב המתנה ארוכה לישועה אלוהית שמתעכבת. מעבר למצוקה האישית, תיאור זה משקף את סבלו של עם ישראל המייחל לישועה לאורך הגלות, ואת אמונתו בה' מול גזרות שמד. גישה נוספת רואה בתיאור זה תהליך של תיקון רוחני, שבו העייפות בדיבור, בגרון ובעיניים מסמלת תשובה על חטאים של דיבור, אכילה אסורה ופגמי מחשבה.