ההידרדרות הרוחנית של עם ישראל מגיעה לשפל עמוק, שבו הברית האלוהית מוחלפת באמונות תפלות, והעם מאבד את זהותו הייחודית. תהליך זה אינו רק עזיבה פסיבית של הדרך, אלא בחירה אקטיבית בריקנות שמובילה לאובדן עצמי.
השלב הראשון במורד מתבטא במילים וַיִּמְאֲסוּ אֶת־חֻקָּיו וְאֶת־בְּרִיתוֹ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמילים אלו מתארות את תכלית הרוע – מיאוס אקטיבי בקיום התורה. מיאוס זה הוא שהפעיל את הקללות והתוכחות הכתובות בתורה, והוביל בסופו של דבר לעונש הגלות [מלבי"ם, רלב"ג].
בהמשך, הפסוק מציין שהעם מאס גם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם. הפרשנים מציעים מספר הסברים למהותן של עדות אלו. יש המפרשים כי מדובר בהתראות והאזהרות החוזרות ונשנות שהעידו בהם הנביאים, אך העם התעלם מהן לחלוטין [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המרחיבים ומסבירים שהעדות מתייחסת למרכיבים בתוך התורה עצמה: מצוות המעידות על נסי ה' (כמו חג הפסח, הסוכות ופדיון הבכורות), העמדת השמיים והארץ כעדים נגד ישראל, וכן סיפורי התורה הממחישים את שכרם של הצדיקים ועונשם של החוטאים [רלב"ג].
מתוך עזיבת התורה השלמה והטובה, פנה העם לדרך חלופית: וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל. הבל זה מתפרש כעבודה זרה, אמונות תפלות, מעשי תעתועים ואף זביחה לשדים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. התוצאה הישירה של ההליכה אחרי ההבל מנוסחת במילה וַיֶּהְבָּלוּ. הפרשנים מסכימים כי העיסוק בעבודה זרה שינה את טבעם של האנשים עצמם והם הפכו לאוויליים, ריקים ובעלי הבל ממש כמו האלילים שעבדו. מתוך הכלל של עבירה גוררת עבירה, הם השתרשו בחטא עד שהפכו להבל בעצמם [חומת אנך]. יש המוסיפים רובד פנימי יותר, לפיו בעקבות החטאים הסתלקה מהם הקדושה והוחלפה בכוחות של טומאה ומלאכי חבלה שהקיפו אותם [חומת אנך], או שהם פשוט הביאו על עצמם כליה, בלהות והרס [אברבנאל].
לבסוף, מתוארת ההתבוללות התרבותית: וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם. העם בחר ללכת בדרכי העמים השכנים ולחקות את תועבותיהם [מצודת דוד, מלבי"ם], וזאת בניגוד מוחלט לציווי ה' לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם, כלומר, לא לעשות כמותם [מצודת ציון]. בכך הם רמסו את האזהרות החוזרות של משה רבנו, שדרש מהם להתרחק ממעשי הגויים כדי לשמור על ייחודם הרוחני [ביאור שטיינזלץ].