נפילתה הסופית של ממלכת ישראל וסופה של עיר הבירה המבוצרת שומרון מגיעים לשיאם עם הגליית העם לאשור. ציון הזמן בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ מתייחס לשנה התשיעית מאז שהחל למרוד ולמלוך באופן עצמאי. עם זאת, הושע לא מלך בפועל במשך כל אותן תשע שנים, שכן הוא נאסר בכלא עוד לפני המצור על שומרון שארך שלוש שנים. מכאן שציון תשע השנים מתייחס לפרק הזמן הכולל מתחילת מלכותו ועד רגע הגלות עצמו [רש"י, מצודת דוד].
לאחר כיבוש העיר, מלך אשור מגלה את העם. המילה וַיֶּגֶל נגזרת משורש גלות [מצודת ציון], והיא מופיעה בבניין המבטא גרימה ופעולה אקטיבית של מלך אשור שכפה את העקירה על ישראל. מבחינה דקדוקית, בשל היותה פעולה של גרימה, האות יו"ד במילה מנוקדת בסגול ולא בחיריק, כפי שהיה קורה אילו הפועל היה מתאר פעולה פסיבית של יציאה לגלות [רש"י, מנחת שי].
בסיום התהליך, המלך וַיֹּשֶׁב את הגולים, כלומר הושיב ויישב אותם בארצות חדשות [מצודת ציון]. המקומות בַּחְלַח וּבְחָבוֹר מתוארים כערים השוכנות על גדותיו של נְהַר גּוֹזָן [מצודת דוד]. אף על פי שזיהויים הגיאוגרפי המדויק של מקומות אלו אינו ידוע בוודאות כיום, ההערכה היא כי מדובר בקצה הצפוני של האימפריה האשורית, אזור החופף ככל הנראה לגבולותיה הצפוניים של פרס של ימינו [ביאור שטיינזלץ].