גלות ממלכת ישראל לא התרחשה בחלל ריק, אלא באה כתוצאה ישירה מהפרת הברית היסודית שבין העם לבוראו. הכתוב מסכם את שורש הכישלון הרוחני של העם, ומעמיד בניגוד את חסד הגאולה מול עומק הבגידה.
המילים וַיְהִי כִּי־חָטְאוּ מדגישות את האחריות הישירה של העם למעשיו. בעוד שבעבר היו ישראל אנוסים במידת מה, שכן המלכים הקודמים מנעו מהם לעלות לירושלים והכריחו אותם לחטוא, הרי שבימי הושע בן אלה הוסרו השומרים וניתנה לעם בחירה חופשית. למרות זאת, הם בחרו מרצונם שלא לעלות לירושלים ולהמשיך לעבוד את עגלי הזהב, ולכן האשמה כעת מוטלת במלואה עליהם [מצודת דוד]. עם זאת, יש מי שמזהה במילים אלו דווקא ביטוי לרחמי ה' הרבים, שכן גם כאשר הציבור מרבה בפשעים ועוונות חמורים, ה' מכנה את מעשיהם בלשון העדינה יחסית של חטא [חומת אנך].
ההדגשה על כך שהחטא היה כלפי ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה, נועדה להסביר מדוע חטא העבודה הזרה של ישראל חמור מזה של שאר אומות העולם. בעוד שאר העמים כפופים לחוקי הטבע ולמערכת הכוכבים והמזלות, ולכן עבודתם לכוחות אלו אינה נחשבת עבורם לעוון כה חמור, ישראל הוצאו ממערכת זו לחלוטין. יציאת מצרים היוותה פעולה של השגחה פרטית וישירה, שבה ה' הפלה את ישראל מכל העמים והוציא אותם משליטת הטבע כדי שיהיו נחלתו הבלעדית [מלבי"ם]. יתרה מכך, ה' ירד בכבודו ובעצמו אל תוך טומאת מצרים כדי לפדות את נשמות ישראל מתחת שלטונו של פרעה ולהעלות את ניצוצות הקדושה שהיו שקועים שם. פדייה זו נעשתה על מנת שיקבלו את אלוהותו ויעבדו אותו בלבד [חומת אנך].
לאור זאת, המעשה של וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים מהווה כפיות טובה מוחלטת. מכיוון שישראל נתונים להשגחתו הישירה של ה' ללא שום אמצעי, אין להם כל סיבה לירא מכוחות הטבע והמזלות, וקל וחומר שאסור להם לעבוד אותם [מלבי"ם]. בחירתם לירא אלוהים אחרים היא פעולה ההפוכה לחלוטין לתכלית יציאת מצרים ולתנאי שעליו התבססה גאולתם [חומת אנך].