חורבנה של ממלכת ישראל לא אירע בבת אחת, אלא היה תהליך הדרגתי ומתמשך של אזהרות ועונשים. כאשר נאמר וַיִּמְאַס, הכוונה היא שבאותה עת ה' מאס רק בממלכת ישראל ולא ביהודה [מצודת דוד], כאשר מטרת הענישה הייתה גם לשמש תמרור אזהרה ליהודה, למען יראו וייקחו מוסר ולא ילכו בדרכיהם הרעות [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי הפסוק אינו מתאר אירוע פתאומי או את מה שהתרחש לאחר החורבן, אלא מגולל את השלשלת ההיסטורית שהובילה אליו, שלב אחר שלב, כפי שהוזהרו בתורה. תחילת התהליך הייתה בייסורים מקדימים: וַיְעַנֵּם – מלשון עינוי [מצודת ציון], שבא לידי ביטוי בעוני, ברעב, במגפות ובפגעי טבע שונים שהכו בעם [רלב"ג, אברבנאל, מלבי"ם].
משלא שבו מדרכם, החריף העונש – וַיִּתְּנֵם בְּיַד־שֹׁסִים, כלומר ביד אויבים ובוזזים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כדוגמת הארמים שעשו בהם שפטים בימי יהואחז [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
רק בסופו של תהליך זה, משהעלו בתוהו כל הייסורים המקדימים, הגיע השלב הסופי והמוחלט: עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו. משמעות ההשלכה "מפניו" היא גירושם מנחלת ה' ומארצו [מצודת דוד] והרחקתם מהשגחתו [מלבי"ם], כאשר לבסוף הוגלו מארצם אל ארץ אחרת על ידי האימפריה האשורית [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].