חורבנה של ממלכת ישראל נובע מטרגדיה כפולה: אימוץ מנהגי העמים שסולקו מן הארץ למענם, לצד הליכה עיוורת אחר תקנות מושחתות שתיקנו מנהיגיהם מבית. המילה הוֹרִישׁ משמעותה גירש [מצודת ציון]. בני ישראל מרדו בה' בפועל כאשר בחרו ללכת בדרכי הגויים שגורשו מפניהם [מלבי"ם]. הליכה זו בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם כללה שני רבדים: הרובד הראשון הוא עבודה זרה והאמונה בכוחות אליליים כגון צבא השמים, והרובד השני הוא אימוץ התנהגויות רעות ומושחתות מוסרית, דוגמת גילוי עריות [מלבי"ם]. מאחר שישראל התנהגו כעמים שגורשו, שורת הדין מחייבת שהם ייענשו באותה המידה, והארץ תקיא אותם בדיוק כפי שהקיאה את הגויים לפניהם [אברבנאל].
לגבי המשך הפסוק, וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ, הפרשנים מסכימים כי המילה "בחוקות" מתייחסת גם לחלק זה, ויש לקרוא זאת כאילו נכתב "ובחוקות מלכי ישראל". כלומר, העם לא רק חיקה את אומות העולם, אלא גם ציית לתקנות הפסולות שתיקנו מלכי ישראל בעצמם. חוקות אלו, שנוסדו על ידי מלכים כדוגמת ירבעם בן נבט וחבריו, מוסדו במטרה לבסס עבודה זרה וגרמו לעם ישראל לעזוב את ברית ה' [רלב"ג, אברבנאל, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].