נקודת השבר הטרגית בתולדות ממלכת ישראל נעוצה במרד פוליטי שהפך במהרה לאסון רוחני לדורות. ההתנתקות מן המלוכה הלגיטימית יצרה תגובת שרשרת של פחד, עבודה זרה וחורבן סופי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאחריות לקרע מוטלת בראש ובראשונה על העם. המילים כִּי קָרַע יִשְׂרָאֵל מלמדות שעם ישראל יזם את הפילוג, ניתק את עצמו ממלכות בית דוד והותיר את שבט יהודה לבדו [מלבי"ם, מצודת דוד]. אף על פי שקריעת הממלכה יועדה מראש על ידי נביא, העם פעל על דעת עצמו והמליך את ירבעם מבלי לבקש את הכוונת ה' ונביאיו בעת ההמלכה עצמה [מצודת דוד, רלב"ג, אברבנאל].
עצם המרד בבית דוד הוא שהוביל את ירבעם להחטיא את העם. ירבעם ראה את קלות הדעת של ישראל שעזבו את מלכי הצדק מבית דוד, וחשש שמא באותה קלות הם ימרדו גם בו וישובו לירושלים [אברבנאל, מצודת דוד]. כדי לבצר את שלטונו ולמנוע מהם לעלות לרגל, הוא בחר להרחיק אותם מעבודת ה' והעמיד עגלי זהב בדן ובבית אל [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. חטא העגלים השתרש כה עמוק, עד שאפילו בתקופות מאוחרות שבהן בוטלה עבודת הבעל, העגלים נותרו על כנם משום שהנתק הפיזי והפוליטי מירושלים נשמר [מלבי"ם].
בפסוק קיימת כפילות בין הכתיב לקרי במילה המתארת את פעולת ירבעם. המילה הכתובה היא וידא, ואילו הקריאה המסורתית היא וַיַּדַּח. הפרשנים מסבירים כי המילה וידא נגזרת מלשון השלכה, יידוי או נידוי והרחקה [רלב"ג, רד"ק]. משמעות זו משלימה היטב את הקרי וַיַּדַּח, וממחישה כיצד ירבעם דחה, השליך והרחיק את ישראל מאחרי ה'.
רשעות זו, שתחילתה בירבעם, הובילה בסופו של דבר לגלות עשרת השבטים. הגלות התרחשה דווקא בימי הושע בן אלה, למרות שהיה פחות רשע מקודמיו. דבר זה מוסבר בשני אופנים: ראשית, החורבן לא נבע רק מחטאיו של הושע, אלא מהצטברות עוונותיהם של כל מלכי ישראל שקדמו לו, בדומה לאדם המורגל בתזונה מזיקה שנים רבות עד שגופו קורס לפתע. שנית, הושע בן אלה עשה צעד חיובי וביטל את משמרות הדרכים שהציב ירבעם כדי למנוע עלייה לרגל, ונתן לעם רשות חופשית לעלות לירושלים. אולם, העם מצידו בחר להמשיך בעבודה הזרה ולא עלה למקדש. ברגע זה, הוסרה האשמה מצוואר המלך והונחה על כתפי הציבור כולו, מה שחתם את גזר דינם לגלות [אברבנאל].