מלך אשור, שקיבל תלונות מן התושבים החדשים שהושיב בשומרון ורצה להבטיח את קיום היישוב, מחליט לשלוח אליהם הדרכה דתית. הפתרון שמצא הוא השבת גולים ישראלים כדי שילמדו את העמים החדשים כיצד לנהוג כראוי בארץ זו [ביאור שטיינזלץ].
המלך מצווה לשלוח אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים מתוך גלות אשור. הבחירה דווקא בכהן נובעת מתפקידם המסורתי של הכהנים כמורי התורה [רד"ק]. לגבי הציווי וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם, קיימת מחלוקת למי הכוונה. גישה אחת מפרשת כי הדברים מכוונים לעמים עובדי האלילים שהובאו מבבל ומכותה – כשם שהלכו והתיישבו בשומרון, כך יישארו לשבת שם, ותפקיד הכהן הוא ללמד אותם את משפט ה' [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים שהציווי מתייחס לכהן עצמו ולגולים נוספים שיצטרפו אליו, אשר יחזרו לשומרון כדי לשמש כמדריכים דתיים מטעם המלך עבור התושבים החדשים [ביאור שטיינזלץ].
מטרת שליחותו של הכהן מנוסחת במילה וְיֹרֵם, שמשמעותה ללמד ולהדריך [מצודת ציון]. הוא נשלח ללמד את התושבים אֶת־מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, כלומר, להורות להם כיצד להתנהג על פי חוקי התורה בארץ ישראל [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, הדרכתו של הכהן יצרה מציאות דתית מורכבת. אף על פי שהתושבים החדשים למדו לירא את ה', הם שילבו את עבודתו עם מנהגיהם האליליים. הם המשיכו לעשות להם אלוהים בערי שומרון, הניחו את אליליהם בבתי הבמות של השומרונים, ומינו לעצמם כהני במות מקרבם תוך זניחת הכהנים האמיתיים מן הכהונה, בדומה למעשיו של ירבעם [רלב"ג].