הכתוב מציין את תחילת שלטונו של הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה, מלכה האחרון של ממלכת ישראל, ומוסר נתונים מדויקים על עיתוי עלייתו לכס המלוכה ועל משך שלטונו. עם זאת, הנתונים הכרונולוגיים המופיעים כאן מעוררים קושי היסטורי בולט כאשר משווים אותם לתיאורים מקראיים קודמים.
הפרשנים מסכימים כי קיים פער מהותי בחישוב שנות המלוכה. מחד גיסא, פסוקים קודמים מעידים שהושע תפס את השלטון כבר בשנת ארבע לאחז מלך יהודה, ושלט עד שנת שש לחזקיהו, פרק זמן של למעלה משש עשרה שנות שלטון. מאידך גיסא, הפסוק הנוכחי קובע כי בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז החל הושע למלוך, וכי מלך תֵּשַׁע שָׁנִים בלבד.
כדי ליישב סתירה זו, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא חלוקת תקופת שלטונו של הושע לשני שלבים נפרדים. בשלב הראשון, שהחל בשנת ארבע לאחז, הושע לא תפקד כמלך עצמאי אלא שימש כנציב וכעבד הכפוף למלך אשור [מלבי"ם, מצודת דוד, רלב"ג]. השלב השני החל מקץ שתים עשרה שנים לשלטון אחז, אז פתח הושע במרד נגד האימפריה האשורית והכריז על עצמאותו. לפיכך, כאשר הכתוב מציין כי הושע מלך תֵּשַׁע שָׁנִים, הוא אינו מונה את כל תקופת ישיבתו על הכס, אלא מתייחס אך ורק לשנות המרד שבהן מלך בפועל כשליט עצמאי, עד לנפילתה הסופית של שומרון [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
לצד הניתוח ההיסטורי, עולה השאלה המהותית מדוע דווקא בימי הושע נחתם גורלה של ממלכת ישראל לגלות, אף על פי שהיה נחשב למלך רע פחות מקודמיו. ההסבר לכך נעוץ בשינוי מדיניות דרמטי שביצע. בניגוד למלכי ישראל הקודמים שהציבו שומרים ומחסומים כדי למנוע מהעם לעלות לירושלים, הושע הסיר את ההגבלות הללו. צעד זה העביר את כובד האשמה מהמלך אל העם עצמו. ברגע שהבחירה ניתנה בידי ההמון, והם בכל זאת בחרו להמשיך בעבודה זרה ולא לעלות לבית המקדש, עוון היחיד של המלך הפך לעוון הרבים, מה שהוביל להחלטת ה' להגלותם. חורבנה של ממלכת ישראל לפני ממלכת יהודה נבע מכך שפילוג הממלכה והתרחקותם מבית דוד הם שהיוו את השורש לכל ההידרדרות הרוחנית, אשר השפיעה בסופו של דבר גם על יהודה [אלשיך].