הושע בן אלה, אחרון מלכי ישראל, מתואר כמלך שחטא, אך הכתוב מסייג ומציין כי מעשיו היו רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל שקדמו לו. הפרשנים מסכימים כי ההבדל המרכזי בינו לבין קודמיו טמון ביחסו לעלייה לרגל לירושלים.
מאז ימי ירבעם בן נבט, הוצבו שומרים ומחסומים (המוזכרים במקורות כ"פרדיסאות") על הדרכים והגבולות, במטרה למנוע מאזרחי ממלכת ישראל לעלות לבית המקדש בחגים. הושע ביטל את משמרות הגבול הללו והעניק חופש פולחן, כך שכל מי שרצה לעלות לירושלים קיבל רשות לעשות זאת [מצודת דוד, חומת אנך, אברבנאל]. מהלך זה התרחש בט"ו באב, וזו אחת הסיבות לכך שיום זה נקבע כיום טוב ומועד לשמחה בישראל [רד"ק, אברבנאל].
המניע לביטול השומרים לא נבע בהכרח מחזרה בתשובה שלמה, אלא משינוי מציאותי. באותה תקופה, עגלי הזהב שהוצבו בבית אל ובדן כמוקדי פולחן חלופיים כבר לא היו קיימים, שכן הם נלקחו והוגלו על ידי אשור בשלבים מוקדמים יותר. מכיוון שעבודת העגלים בטלה, לא היה עוד צורך להחזיק את השומרים בדרכים [מלבי"ם, רש"י].
עם זאת, דווקא פעולה חיובית זו היא שהובילה לחורבנה הסופי של הממלכה. כל עוד המלכים הקודמים מנעו בכוח את העלייה לרגל, יכלו בני ישראל לתלות את הקלקול ואת האשמה במנהיגיהם. ברגע שהושע הסיר את המחסומים, והעם עדיין בחר מרצונו החופשי שלא לעלות לירושלים, הוסרה כל עילה לפטור אותם מאחריות. לפיכך, דווקא בימיו נחתם גזר דינם לגלות, שכן הריחוק מדרך ה' התגלה כבחירה אישית של העם כולו, ולא היה להם עוד במי לתלות את האשמה [רש"י].