האוכלוסיות הזרות שהוגלו לארץ ישראל יצרו מציאות דתית מעורבת, שבה כל עם שמר בקנאות על זהותו הפגאנית המקורית תוך שימוש בתשתיות הפולחן המקומיות שהושארו מאחור.
הגולים שהגיעו מאומות שונות דבקו בעבודה הזרה הייחודית להם, והיו עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו – כל אומה המשיכה ליצור ולעבוד את אותם אלילים שהייתה רגילה לעבוד בארץ מוצאה. [מצודת דוד] מוסיף נדבך להבנת המציאות הזו ומסביר כי הכהן הישראלי לא מנע מהם כלל להמשיך בעבודה הזרה, משום שהוא בעצמו היה כהן במות שעבד אלילים כמותם.
את האלילים הללו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים. הפרשנים מסכימים כי המילה הַשֹּׁמְרֹנִים אינה מתייחסת לעם השומרוני, אלא לבני ישראל שהתגוררו בשומרון ובסביבתה טרם יציאתם לגלות. העמים הזרים לקחו את אלוהיהם והציבו אותם בדיוק באותם בתי במות שהקימו בני ישראל בעבר.
כך, גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם, כל אומה שהושיב סנחריב בערי ישראל העמידה את פולחנה הייחודי בעיר מושבה החדשה. באופן זה שמרו העמים השונים על ייחודם הלאומי והדתי, והמשיכו לנהוג כמנהג ארצם גם בתוך גבולות ארץ ישראל.