לאורך זמן רב נמשך מצב רוחני מורכב, שבו אוכלוסייה שלמה נאחזת בהרגליה הקודמים ובעבודה זרה, ונכשלת ביצירת קשר שלם ואמיתי עם בורא עולם. הכתוב מצביע על נתק מתמשך בין הדרישה האלוהית לעבודת ה' טהורה, לבין המציאות בשטח שבה משלבים אמונות זרות.
השאלה המרכזית העולה מן המקורות היא מיהם אותם אנשים הממשיכים בדרכם הקלוקלת. גישה אחת מזהה אותם כגויים השומרונים שהובאו לארץ, אותם "גרי אריות" שקיבלו עליהם את האמונה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, גישה שנייה סבורה כי מדובר בבני ישראל עצמם – בין אם אלו עשרת השבטים שהוגלו למדינות אחרות [מלבי"ם, רד"ק], ובין אם אלו הישראלים המעטים שנותרו בארץ לאחר החורבן [רלב"ג].
על פי הגישה המזהה אותם כגויים השומרונים, המילים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים מתייחסות לכך שהם ממשיכים לנהוג כפי שהיו רגילים בארצות מוצאם, או כפי שהורה להם הכהן השומרוני עובד האלילים כשרק הגיעו לארץ. משום כך נאמר אֵינָם יְרֵאִים אֶת־ה', שכן יראתם אינה שלמה ואמיתית, אלא נובעת אך ורק מפחד האריות שפגעו בהם. מנגד, לפי הגישה שמדובר בבני ישראל, הכוונה היא שהם ממשיכים בגלותם באותם מעשי עבודה זרה שעשו בשומרון. יראת ה' האמיתית דורשת עבודה בלעדית לו, וכאשר בני ישראל משלבים עבודת ה' עם אלילים, הרי שהם נחשבים כמי שאינם יראים אותו כלל, שכן הם, בניגוד לגויים, נצטוו במפורש שלא לעשות זאת [מלבי"ם, רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי בין אם מדובר בשומרונים שהיו צריכים לקבל עליהם את התורה בשלמות לאחר גיורם ולא ללמוד מטעויות ישראל שהוגלו, ובין אם מדובר בישראל עצמם – כולם וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם וְכַתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה, כלומר אינם מנהלים אורח חיים יהודי מלא וראוי כפי שנדרש מהם.
סיום הדברים מזכיר את שינוי שמו של יעקב: אֲשֶׁר־שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. אזכור זה נושא משמעות עמוקה בהקשר של עבודה זרה. יש המפרשים כי הדבר מזכיר את הרגע שבו הורה יעקב לבניו להסיר את אלוהי הנכר מתוכם, ומיד לאחר מכן נגלה אליו ה' ושינה את שמו [רד"ק]. אחרים מסבירים כי השם "ישראל" ניתן ליעקב לאחר ששר וגבר על המלאך בעזרת ה'. עובדה זו נועדה ללמד את העם שה' נמצא מעל כל כוח רוחני או מערכת כוכבים, ולכן חל איסור מוחלט לעבוד ישויות רוחניות אחרות מלבד בורא עולם [מלבי"ם, מצודת דוד].