לאורך הדורות, ה' עשה מאמצים רבים להשיב את עם ישראל ויהודה לדרך הישר בטרם יביא עליהם עונש, וזאת באמצעות שליחים רבים שהעבירו את דברו. המילה וַיָּעַד משמעותה התראה. הפרשנים מסבירים כי השימוש בשורש ע-ו-ד נובע מכך שדרך ההתראה הרגילה נעשית בפני עדים [מצודת דוד, רד"ק]. התראה זו בוצעה על ידי נביאים רבים, דוגמת אליהו ואלישע, שהזהירו את העם מפני העונשים העתידים לבוא עליהם אם לא ישובו בתשובה [מלבי"ם].
הפסוק מציין שההתראה נעשתה בְּיַד כָּל־נְבִיאֵי כָל־חֹזֶה. המילה "נביאי" נכתבת במסורת כ"נביאו" (בלשון יחיד) אך נקראת ברבים. כתיב זה בא להדגיש שמדובר בנביאו האמיתי של ה', להבדיל מנביאי השקר, וכן לרמוז על תדירות ההתראה – ה' שלח אליהם נביאים באופן תדיר, בבוקר ובערב [רד"ק].
באשר לתוספת המילה חֹזֶה, קיימות מספר גישות להבנתה. יש המפרשים כי מדובר בשם עצם שמשמעותו חזון, כלומר נביאים של כל מיני חזונות [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש שרואים במילה תואר שנועד לדייק את זהות השליחים: בעוד שהתואר "נביא" שימש לעיתים גם נביאי שקר כדוגמת נביאי הבעל, התואר "חוזה" מיועד אך ורק לנביאי אמת של ה' [מצודת דוד]. גישה נוספת מבחינה בין המושגים על פי מדרגתם הרוחנית, ומסבירה כי "חוזה" נמצא במדרגה נבואית גבוהה יותר מ"נביא"; בעוד נביא עשוי לקבל את דבר ה' בחלום, החוזה מקבל את נבואתו במראה ברור ומקיף [רלב"ג].
המסר המרכזי של הנביאים היה הקריאה לשוב מהדרכים הרעות ולשמור את מצוות ה'. למרות זאת, העם סירב לשמוע והקשה את עורפו, בדומה לאבותיו שחטאו בחוסר אמונה ובעבודה זרה. בשל סירובם העיקש להקשיב לקול ה', הם נענשו במידה כנגד מידה: כשם שהם התעלמו מאזהרותיו, כך ה' לא ישמע לקולם כאשר יזעקו אליו בעת צרתם [אברבנאל].