מלכים ב, פרק י״ז, פסוק מ׳

עקשנות רוחנית, התעלמות מאזהרות ודבקות בהרגלים ישנים מרכיבות את תמונת המצב ההיסטורית בשלב זה. הפרשנים נחלקים בשאלה המרכזית: על מי נסוב הכתוב?

גישה אחת גורסת כי הדברים מתייחסים לעמים הזרים שהובאו לארץ ישראל, המכונים שומרונים או כותים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. על פי פירוש זה, למרות שאותם עמים עברו תהליך מסוים של גיור וקיבלו על עצמם יראה חיצונית, וְלֹא שָׁמֵעוּ – הם לא השגיחו על הציוויים ויצרו דת מעורבת. הם המשיכו לעבוד עבודה זרה בדיוק כפי שעשו בעבר, וזהו פשר המילים כִּי אִם־כְּמִשְׁפָּטָם הָרִאשׁוֹן הֵם עֹשִׂים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, אשמתם של עמים אלו קטנה מזו של עם ישראל; מכיוון שהם לא היו מחויבים לברית המקורית ולא קיבלו הבטחה אלוהית להגנה מאויבים בזכות יראת שמים, ה' אפשר להם להישאר בארץ למרות עבודתם המעורבת, בניגוד לישראל שהוגלו [אלשיך].

מנגד, גישה שניה סבורה כי הכתוב עוסק בעם ישראל עצמו [רלב"ג, מלבי"ם]. לפי קו מחשבה זה, מתוארת אטימות הלב של העם, אשר וְלֹא שָׁמֵעוּ לנביאים שהוכיחו אותם, והמשיכו במעשיהם הרעים לאחר התוכחה בדיוק כפי שעשו לפניה [רד"ק]. דבקות עיקשת זו בעבודה זרה מסבירה מדוע המלך יאשיהו מצא כהני במות דורות רבים לאחר מכן [רלב"ג]. בעקבות סירובם להשתנות והתעקשותם לפעול כְּמִשְׁפָּטָם הָרִאשׁוֹן, הניח ה' את ישראל בגלות המרה ומסר אותם ביד אויביהם [מלבי"ם].