מציאות רוחנית מורכבת של פולחן מעורב אפיינה את התושבים החדשים שהובאו לארץ שומרון. בניסיון לשרוד ולהינצל מפגיעת האריות, הם יצרו דת המשלבת יראה כלפי אלוקי הארץ יחד עם דבקות במסורות האליליות שהביאו מארצות מוצאם.
הסתירה לכאורה בין יראת ה' לעבודה זרה מוסברת בכך שהכוהן הישראלי שנשלח אליהם לימד אותם על קיומו של ה' כסיבת הסיבות העליונה, בעל כוח בלתי מוגבל והשגחה פרטית על ארץ ישראל. בעקבות זאת, הם אכן הכירו בה' כאל העליון, אך הפכו את אליליהם למתווכים בינם לבינו [אברבנאל]. בכך, הם למדו את משפט אלוקי הארץ, אך שימרו לצידו את מנהגיהם האליליים [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי במעשיהם אלו הם חיקו למעשה את דרכם של בני עשרת השבטים שהוגלו מן הארץ, אשר נהגו גם הם לשתף את עבודת ה' עם עבודה זרה [מלבי"ם, אברבנאל].
כדי למסד את הפולחן המעורב, הם מינו לעצמם כוהנים. המילה מִקְצוֹתָם (אשר נהגית באות קו"ף רפה, ללא דגש [מנחת שי]) מוסברת כמינוי של אנשים מתוך מקצת העם [מצודת דוד], וייתכן שמדובר באנשים בולטים מקצות החברה [ביאור שטיינזלץ]. בעוד שהכוהן הישראלי המקורי שימש כמורה הדרך הגדול שלהם, כוהנים מקומיים אלו מונו במיוחד לצורך ניהול העבודה בבמות [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. הכתוב מציין וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם, כלומר, כוהני הבמות החדשים הם אלו שביצעו בפועל את העבודה והקריבו את הקרבנות עבור העם בתוך בתי הבמות [רד"ק].