העמים שהוגלו לשומרון יצרו מציאות רוחנית מעורבת, שבה שילבו בין אמונתם המקורית לבין עבודת ה'. הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הם האומות שהוגלו לשומרון [ביאור שטיינזלץ], אשר אימצו הרכבה של שתי האמונות יחד.
הפרשנים דנים בשאלת מהות אמונתם ובסתירה לכאורה שבין יראת ה' לעבודת אלילים. גישה אחת גורסת כי מצב זה מוכיח שהם לא באמת שמעו בקול הכהן שנשלח להדריך אותם, ולמעשה הם היו משוללים מיראת ה' אמיתית. לפי תפיסה זו, הם אינם נחשבים לגרים שלמים, שכן גרות כנה מחייבת את קבלת כל מצוות התורה ללא תוספת או מגרעת, ואינה יכולה להתקיים במקביל לעבודה זרה [רלב"ג].
מנגד, ישנה גישה המבחינה בין חובותיהם של ישראל לחובותיהם של העמים האחרים. לפי הסבר זה, הכותים לא הוזהרו על איסור "שיתוף" (עבודת ה' יחד עם אמונה בכוחות אחרים או במערכות הכוכבים), ולכן עצם ההכרה שלהם בה' כסיבה הראשונה נחשבת עבורם ליראת ה'. משום כך ה' לא קצף עליהם, והאריות חדלו מלפגוע בהם, אף על פי שבמקביל המשיכו לעבוד את פסיליהם. מציאות זו עומדת בניגוד מוחלט לעם ישראל, שכרת ברית עם ה' וקיבל את התורה, ולכן נענש בגלות על מעשים זהים [מלבי"ם].
תופעה זו של אמונה משולבת לא הייתה אירוע חולף, אלא הפכה למסורת קבועה. כפי שנהגו אבותיהם בעת בואם לארץ, כך הם המשיכו לנהוג כל ימיהם, והורישו את דרך העבודה הזו גם לדורות הבאים, עַד הַיּוֹם הַזֶּה [מצודת דוד].