האומות הזרות שהובאו לשומרון המשיכו להחזיק באמונותיהן האליליות, ועיצבו את אלוהיהן בדמויות של בעלי חיים שונים, תוך קיום פולחנים אכזריים. בני העיר עווא, הנקראים הָעַוִּים [ביאור שטיינזלץ], יצרו שני פסלים מרכזיים: נִבְחַז וכן תַּרְתָּק. רוב הפרשנים מסכימים כי האליל נִבְחַז עוצב בדמות כלב, ופירוש שמו מורכב מהמילים "נובח" ו"חז", כלומר כלב נובח החושף ומראה את שיניו [רד"ק]. בנוגע למילה זו קיימת הערת נוסח ולפיה יש להקפיד לכתוב אותה באות זי"ן בסופה ולא באות נו"ן, וללא הוספת המילה "את" לפניה [רד"ק, מנחת שי]. האליל השני, תַּרְתָּק, עוצב בדמות חמור [רוב הפרשנים].
אצל בני העיר ספרוים הפולחן היה קשה אף יותר, שכן הם היו שורפים את בניהם באש לכבוד אליליהם, לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ. המילים "אלה ספרים" הכתובות בסוף הפסוק, נקראות במסורת הקריאה כ"אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם" [מנחת שי]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מזהה גם את האלילים הללו עם בהמות עבודה: אַדְרַמֶּלֶךְ עוצב בדמות פרד, ונקרא כך משום שהוא נושא עבור אדונו את המשאות הכבדים, ואילו עֲנַמֶּלֶךְ עוצב בדמות סוס, שכן הוא עונה ומסייע לאדונו בזמן מלחמה [רד"ק, רש"י, מצודת דוד]. לעומת גישה זו, התלמוד הירושלמי מזהה את האלילים הללו עם עופות, ומפרש כי מדובר בדמויות של טווס ופסיוני [רד"ק].