מסעות הכיבוש הנרחבים של האימפריה האשורית דרומה, לכיוון מצרים, הביאו את מלך אשור לעימות ישיר עם ממלכת ישראל [ביאור שטיינזלץ]. בעקבות מסע צבאי זה, נאלץ הושע מלך ישראל לקבל על עצמו את מרותו של שלמנאסר ולהשתעבד לו.
הגדרתו של הושע כעֶבֶד אינה מכוונת לעבדות של ממש, שכן מבחינה משפטית כל רכושו של עבד שייך לאדונו, ובמצב כזה לא היה באפשרותו להגיש מתנות למלך אשור. מעמד זה מבטא למעשה שעבוד מדיני חלקי, שבא לידי ביטוי בהעלאת מס. מס זה מכונה בפסוק מִנְחָה כדרך של כבוד דיפלומטי [חומת אנך], או משום שהיה זה מס שאינו רשמי [ביאור שטיינזלץ].
השימוש בפועל וַיָּשֶׁב (ולא "ויתן") מעורר את תשומת לבם של הפרשנים, והם מציעים לכך שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מסבירה כי מדובר במס קבוע ומתמשך; הושע שילם את המס, וחזר ושילם אותו מדי שנה בשנה [מצודת דוד, אברבנאל]. לעומת זאת, יש המפרשים מילה זו על רקע פוליטי והיסטורי קודם: הושע היה משועבד למלך אשור הקודם, תגלת פלאסר. עם מותו של המלך, הושע ניצל את חילופי השלטון, מרד באשור ופסק מהעלאת המסים. כאשר שלמנאסר עלה עליו וכבשו מחדש, נאלץ הושע "להשיב" ולשלם רטרואקטיבית את כל המסים שהחסיר במהלך שנות המרד [מלבי"ם].