מלכים ב, פרק י״ז, פסוק כ״ו

עבדי מלך אשור מדווחים למלכם על משבר חמור בערים שיושבו מחדש בשומרון, ומפרשים את מכת האריות שפרצה שם כעונש אלוהי הנובע מאי ידיעת חוקי הדת המקומיים.

כאשר הפסוק פותח במילה וַיֹּאמְרוּ, הכוונה היא לעבדי מלך אשור המדווחים לו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הם מתייחסים אל העמים אֲשֶׁר הִגְלִיתָ, כלומר העמים שהובאו מבבל, מכותה וממקומות נוספים [מצודת דוד]. השימוש בשורש ג.ל.ה מבטא כאן הנעה, טלטול ונדידה, ולאו דווקא שבי במובנו הרגיל [רד"ק].

העבדים מסבירים כי העמים החדשים אינם יודעים אֶת־מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, כלומר את חוקיו של ה' השוכן בארץ זו. תפיסה זו נשענת על ההשקפה הקדומה כי לכל מדינה יש אלוהים משלה, ולכן המסקנה המתבקשת של העבדים היא שעליהם ללמוד את משפטי הארץ כדי שיוכלו לחיות בה [ביאור שטיינזלץ]. עולה השאלה מדוע העמים נענשים דווקא כעת על עבודה זרה, ולא נענשו קודם לכן בארצות מוצאם. התשובה לכך היא שה' לא הקפיד עמם על כך בעודם בארצות נכריות, אך הוא תובע את קיום חוקיו באופן קפדני כאשר הם שוהים בארצו המקודשת [מצודת דוד].

הפסוק כופל את תיאור חוסר הידיעה של העמים ואת מיתתם בידי האריות. כפילות זו מצביעה על שני רבדים בפעולת ההשמדה של האריות [מלבי"ם]:
ברובד הראשון, המיוצג במילים וַיְשַׁלַּח־בָּם אֶת־הָאֲרָיוֹת, מדובר בהשגחה אלוהית ישירה. ה' שלח את האריות במכוון כדי להעניש אותם על אי ידיעת משפטו, וללמדם כי יש שופט ואדון לעולם.
ברובד השני, המיוצג במילים וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים, מתואר מצב שבו כבר אין צורך בהשגחה אלוהית פעילה כדי להמיתם. מכיוון שהם אינם יודעים את משפט אלוהי הארץ, סר מעליהם צלם האנוש שלהם. בעקבות כך, האריות רואים בהם בהמות ככל שאר הטרף, וממיתים אותם באופן טבעי.