לאחר חורבנה הטראגי של ממלכת ישראל והגליית תושביה, מתרחש מהפך דמוגרפי דרמטי בארץ. האימפריה האשורית מיישמת את מדיניות חילופי האוכלוסין שלה, ומביאה עמים זרים כדי לאכלס את חבל הארץ שהתרוקן מיושביו. מהלך זה אינו רק אירוע היסטורי, אלא כזה המעורר שאלות תיאולוגיות עמוקות על היחס בין ה' לעמו ולארצו.
הכתוב מציין כי וַיָּבֵא מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אנשים ממדינות שונות שהיו תחת שלטון אשור [ביאור שטיינזלץ], כדי להושיבם בארץ ממנה הוגלו בני ישראל [רלב"ג]. הכתוב מדגיש כי הם התיישבו בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, כלומר ביישובים הסמוכים לשומרון [מצודת דוד], וכן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ, אך במכוון אינו מציין שהם התיישבו בעיר שומרון עצמה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעיר שומרון נחרבה עד היסוד על ידי מלך אשור לאחר מצור של שלוש שנים, וכבר לא הייתה ראויה למגורי אדם, בדיוק כפי שניבא עליה הנביא מיכה שתהפוך לעיי חורבות [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
לאור חורבן זה, מתעוררת השאלה למה מתכוון הכתוב באומרו וַיִּרְשׁוּ אֶת־שֹׁמְרוֹן. ההסבר לכך הוא שהם אכן ירשו את שטח העיר החרבה, אך השתמשו בה רק לצורכי חקלאות, כגון שדות ונטיעת כרמים, בעוד שאת בתי המגורים שלהם קבעו בערים הסמוכות [מלבי"ם].
הבאתם של עמים זרים אלו תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כלומר במקומם, מציפה פער רוחני ומהותי. כיצד ייתכן שבני ישראל סולקו מאדמתם בגלל עבודה זרה, ואילו עמים אלו, שהמשיכו לעבוד את אלוהיהם ולפעול כדרכם, נותרו לשבת בה בשלווה? התשובה נעוצה בייעודם הייחודי של ישראל. בשונה מהגויים הללו, בני ישראל נגאלו ממצרים, נכרתה עמם ברית והם נצטוו לשמור את התורה שבכתב ושבעל פה. מתוקף היותם בנים ליעקב ובעלי שלמות רוחנית פוטנציאלית גבוהה, נדרשה מהם יראת ה' מוחלטת והתרחקות מאלוהים אחרים. משום כך הוקפד עמם הרבה יותר מאשר עם העמים הזרים, שלא זכו לברית ולהטבה אלוהית זו, ולכן לא נשפטו באותה החומרה [אלשיך].