הגעתו של כהן גולה כדי להדריך את התושבים החדשים שהובאו לשומרון, חושפת מציאות תיאולוגית מורכבת. הניסיון ללמד עמים נוכרים את דרכי ה', הוליד פשרה דתית המשלבת בין אמונה באל עליון לבין פרקטיקות אליליות מושרשות. הכהן מתיישב במקום המרכזי ביותר, וַיֵּשֶׁב בְּבֵית־אֵל, שכן עיר זו שימשה כמרכז הדתי של ממלכת ישראל [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על הסתירה לכאורה בפסוק: כיצד ייתכן שהכהן לימד אותם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת־ה', בשעה שהם המשיכו לעבוד את אלוהיהם ולהציב פסלים בבמות? ההסבר לכך נעוץ בדמותו של הכהן עצמו. כהן זה לא היה מופת להתנהגות דתית טהורה, אלא כהן של עבודה זרה שהדריך את העמים על פי המסורת הדתית הפגומה שהייתה נהוגה בממלכת ישראל באותה עת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הכהן הבין שאם ידרוש מהגויים לנטוש לחלוטין את העבודה הזרה שעליה גדלו, הם לא יאמינו לו, שכן תפיסת העולם באותם ימים חייבה שימוש באמצעים מוחשיים כדי להתקרב לאל. לכן, הוא הורה להם דרך של פשרה: הם רשאים להמשיך לעבוד את אלוהיהם, אך עליהם לדעת שהפסלים אינם אלא אמצעים מקשרים, בעוד כוונת לבם צריכה להיות מופנית אל ה' כאל העליון והשולט בטוב וברע [רד"ק].
גישה זו יצרה הבדל מהותי בין ישראל לגויים. בעוד שעבור עם ישראל, שנצטווה לעבוד את ה' לבדו ללא שום שיתוף, השימוש באמצעים אליליים נחשב לחטא חמור של פריקת עול, הרי שעבור אומות העולם, עצם ההכרה בה' כאל עליון לצד אלוהיהם המקומיים, הספיקה כדי שייחשבו כמי שיראים את ה' [מלבי"ם].
בנוסף לאמונה באל העליון, יראת ה' שהכהן לימד אותם כללה גם אזהרה מעשית מפני חטאי המקום. ארץ ישראל היא ארץ מקודשת שאינה סובלת תועבות, ולכן הכהן הורה להם שעליהם להישמר מטומאות גוף חמורות, כגון גילוי עריות, כדי שהארץ לא תקיא אותם כפי שעשתה לעמים קודמים. שילוב זה של הכרה בעליונות ה' והימנעות מחטאים חמורים מפאת קדושת הארץ, הוא שהיווה עבורם את יראת ה' [רד"ק].