שמואל ב, פרק ג׳, פסוק ח׳

קרה לכם פעם שהתאמצתם מאוד לעזור למישהו, ובמקום להגיד לכם תודה הוא התחיל לכעוס עליכם? זה בדיוק מה שקורה כאן. ויכוח חריף פורץ בין אבנר, שהיה שר צבא ותיק ומבוגר, לבין איש בושת, המלך הצעיר. ה׳ כיוון את המריבה הזאת בכוונה, כדי שבסופו של דבר המלוכה תעבור לדוד. אבנר נפגע מאוד מהדברים של איש בושת ומרגיש שהוא כפוי טובה. מרוב כעס, אבנר צועק: הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה. הוא שואל אותו בעלבון צורב: האם אני נחשב בעיניך לאדם שפל ולא חשוב, כמו איזה אחראי על כלבים שמשרת את שבט יהודה, שאתה מרשה לעצמך לבזות אותי ככה? אבנר ממשיך ומראה לאיש בושת כמה זה לא חכם לריב איתו דווקא עכשיו, כשהוא כל כך זקוק לו. הוא אומר לו: הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ, ואמשיך לדאוג אֶל אֶחָיו, כלומר לקרובים שלו, וְאֶל מֵרֵעֵהוּ, לאוהבים שלו. בסוף, אבנר מציג את ההבדל העצום בין המסירות שלו לבין חוסר הכרת הטוב של המלך. הוא אומר: וְלֹא הִמְצִיתִךָ, כלומר, לא הסגרתי ומסרתי אותך בְּיַד דָּוִד. אבנר מזכיר לו שהכוח האמיתי נמצא בידיים שלו, והוא היה יכול בקלות להעביר את השלטון לדוד, אבל הוא בחר להחזיק את הממלכה על הכתפיים שלו. ומה הוא מקבל בתמורה למסירות הזאת? וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֹן הָאִשָּׁה הַיּוֹם, אתה בוחר להאשים אותי שעשיתי משהו לא בסדר עם האישה.