ישעיהו, פרק ל׳, פסוק ו׳

מנהיגי יהודה מובילים מַשָּׂא כבד של שוחד על גבי בַּהֲמוֹת אל הנֶגֶב שבדרך למצרים, במסע המהווה גם נבואת פורענות ולעג על חוסר אמונתם בה'. הם עוברים בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה, מדבר נורא המעורר חרדה עמוקה, ופוגשים חיות טרף כמו לָבִיא וָלַיִשׁ, שהם סוגי אריות, וכן אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף, נחשים ארסיים המזנקים באוויר ונראים כפורחים. חיות אלו שואגות וטורפות חלק מֵהֶם, סכנה הנובעת למעשה מבחירתם השגויה, אך השליחים ממשיכים בעקשנות ומעמיסים את חֵילֵהֶם, ממונם ועושרם, עַל כֶּתֶף עֲיָרִים שהם חמורים צעירים. בנוסף לכך הם מניחים וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים את אוֹצְרֹתָם השמורים מימי קדם. את כל העושר הזה הם מובילים עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ, אל האומה המצרית שלבסוף תכזיב וכל ההשקעה בה תרד לטמיון.