חשבתם פעם כמה אומץ צריך כדי לעמוד ולבקש סליחה על טעויות שנעשו במשך המון המון שנים? בתקופת נחמיה, העם עושה חשבון נפש עמוק ומתוודה באומץ על החטאים שלו. הם מבינים שזו שרשרת ארוכה של טעויות, שמתחילה במנהיגים ומגיעה עד לאבות האומה שחיו בעבר. כשהם אומרים את המילה וְאֶת, הם מתכוונים למילה "עם". כלומר, הדור שחי עכשיו מודה באמת שהוא חטא יחד עם המלכים והאבות שחיו לפניו.
העם נזכר בהבדל העצוב בין העבר להווה. פעם, כשהאבות חיו בארץ, ה' נתן להם עצמאות, שפע רב והצלחה. לא היה להם שום מחסור, ובכל זאת הם בחרו לא לעבוד את ה' ולא לתקן את המעשים הרעים שלהם. היום, לעומת זאת, העם נמצא במצב הפוך של עוני ושעבוד. מתוך התפילה שלהם אפשר לראות שהעם לא עמד באף אחד מהמצבים: הם מרדו בה' כשהיה להם עושר והצלחה בעבר, וגם עכשיו כשהם חיים בקושי.
לאורך כל השנים האלה, ה' לא עזב אותם וניסה לעזור. המילים וּלְעֵדְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר הַעִידֹתָ בָּהֶם מתארות את האזהרות הרבות שה' שלח אליהם. הוא הזהיר אותם שוב ושוב, גם דרך התורה וגם על ידי הנביאים שהוכיחו אותם, כדי שיחזרו לדרך הישר וישמרו על המצוות.