גאוותו של האדם נשברת פעמים רבות רק מתוך מציאות של סבל עמוק ובדידות מוחלטת, במטרה לעורר בו הכרה באשליה שבהישענות על כוחות אנושיים ולהובילו חזרה אל ה'.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם מתארות כיצד ה' משפיל את גאוותם של אלו שבזו לדברו. ההכנעה מגיעה דרך קושי פיזי ונפשי, אשר מתפרש כסבל השבי, המאסר והכעס [רד"ק, מצודת דוד, מאירי], או כעבודת פרך קשה ותובענית תחת עול אדוניהם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
בעקבות ייסורים אלו הם כָּשְׁלוּ בצרתם, ומגלים כי וְאֵין עֹזֵר שיגאל אותם ממצבם הקשה. חוויית חוסר העזרה מתוארת לא רק כהיעדר מושיע פיזי, אלא גם כשבר חברתי ותודעתי. אדם שהיה מוקף בחברים בשעות של שפע ובילוי, מוצא את עצמו בבית הסוהר נטוש על ידי כל רעיו, ומתוך כך מבין שכל טובות העולם הזה והקשרים המבוססים עליהן הם הבל [אלשיך].
תכליתה של נפילה זו, שבה האדם נותר חסר כל אחיזה או משענת אנושית, היא להביאו לידי זעקה אל ה'. רק מתוך ההבנה שאין שום גורם בעולם שיוכל לסייע לו, האדם פונה אל ה', שהוא העוזר היחיד שיושיע אותו, יוציאו מהאפלה ויתיר את מוסרותיו [רד"ק, מאירי].