לאחר שהיורדים בים ניצלו מהסכנות והגיעו בבטחה למחוז חפצם, עליהם להביע את הכרת הטוב שלהם כלפי ה'. הפרשנים מסכימים כי המילה יוֹדוּ מבטאת את החובה לשבח ולרומם את ה' על חַסְדּוֹ, שהוא עצם ההצלה ממוות לחיים. את נִפְלְאוֹתָיו, כלומר הנסים והמאורעות הפלאיים שחוו במצולות הים, עליהם לספר ולפרסם לִבְנֵי אָדָם.
מעמד הודאה זה אינו נעשה ביחידות, אלא מצריך פרסום פומבי. ישנה הבחנה באופי השבח בהתאם לקהל השומעים; ההתרוממות והשבח על מעשיו הנסתרים של ה' מכוונים כלפי המון העם שאינם מכירים לעומק את דרכי ה', ואילו התהילה על מעשיו הגלויים נאמרת במושב של זקנים ותלמידי חכמים המבינים את פועלו. חלוקה זו משתקפת בהלכה הקובעת כי אדם הניצל מסכנה צריך להודות על כך בפני עשרה אנשים, שמתוכם לפחות שניים הם חכמים [מלבי"ם].