לאחר תיאור של שגשוג, ברכה וריבוי אוכלוסין בפסוקים הקודמים, חל מהפך חד במצבם של האנשים. רוב הפרשנים מסכימים כי שינוי זה הוא עונש מאת ה', המגיע לאחר שהעם חטא והתגאה מתוך שפע ורוב טובה [רד"ק, מאירי, מצודת דוד, אלשיך]. לעומתם, ישנה דעה הסבורה כי הפסוק אינו מתאר הידרדרות, אלא חוזר לאחור כדי לתאר את מצבם הקשה והראשוני [רש"י]. כמו כן, יש המזהים את נושא הפסוק עם ה"נדיבים" שיוזכרו רק בפסוק הבא [אבן עזרא].
כתוצאה מהעונש מתרחשות שתי תופעות מרכזיות. ראשית וַיִּמְעֲטוּ, מספרם הולך וקטן [שטיינזלץ, רד"ק], אם על ידי הרג המוני [מלבי"ם] ואם על ידי עצירת הילודה [אבן עזרא]. שנית וַיָּשֹׁחוּ, במקום להתהלך בקומה זקופה הם הופכים להיות מושפלים, קודרים וכפופים עד עפר [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, שטיינזלץ].
הסיבה למצבם העגום מתוארת במילים מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן. הפרשנים נחלקו בהבנת המילה עֹצֶר. גישה אחת מפרשת מונח זה כלשון שלטון וממשלה, כלומר האנשים נכבשים ונרמסים תחת שלטון זר ואכזר [רד"ק, מלבי"ם, מאירי]. פירוש זה נקשר היסטורית לתקופת חורבן ירושלים בידי נבוכדנצר, אז הוגלו ונהרגו נדיבי העם ונותרה רק דלת העם [מלבי"ם]. גישה שנייה מסבירה כי מדובר בעוצר הרחם, קרי עקרות שמטרתה להקטין את מספרם כאות קללה [אבן עזרא, מאירי]. גישה שלישית רואה במילה זו ביטוי למצוקה [שטיינזלץ], או לעכבה של צרות שמתמשכות ונעצרות עליהם [מצודת ציון, מצודת דוד].
מבחינה תחבירית, חלק מהפרשנים מציינים כי חסרה אות ו' לפני המילה רָעָה, ויש לקרוא את הפסוק כאילו נכתב מעוצר, ומרעה, ומיגון [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. חלוקה זו מאפשרת להבחין בין סוגי הסבל השונים. בעוד שהמילה רָעָה מתייחסת לנזקים חיצוניים כמו חסרון ממון ותחלואי הגוף, המילה יָגוֹן מתארת את הצער הפנימי וכאב הלב [רד"ק, אבן עזרא].