קבוצת האנשים השנייה שעליה להודות לה' על הצלתה היא קבוצת האסירים היוצאים מבית הכלא [רש"י, שטיינזלץ]. בניגוד להולכי מדברות או יורדי הים שנקלעים לסכנה טבעית כדי שיתעוררו לתשובה, מאסר זה בא לאנשים כעונש ישיר על חטאיהם ועוונותיהם [רד"ק, מאירי]. מנגד, יש המפרשים כי תיאור זה ממשיך את התחנה הקודמת של הולכי המדבר: לאחר שניצלו מסכנות הישימון והגיעו לעיר מיושבת, העלילו עליהם עלילות שווא והשליכו אותם לבית האסורים [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי הפסוק מתאר את חוויית המאסר הקשה דרך שני ממדים של סבל, תנאי המקום והכבילה הפיזית [מלבי"ם].
הממד הראשון הוא תנאי המקום, המבוטא במילים יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת. בתי הסוהר שכנו לרוב בתוך בורות עמוקים מתחת לאדמה, במקומות חשוכים לחלוטין [אבן עזרא, שטיינזלץ, רד"ק]. המילה וְצַלְמָוֶת משמעותה צלו של המוות, והיא מתארת אפלה עמוקה הדומה לחשכת הקבר [מצודת ציון], ואף נחשבת לאחד משבעת שמותיו של הגיהנום [תורה תמימה].
הממד השני הוא הכבילה הפיזית, המתוארת במילים אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה עֳנִי אינה מציינת דלות, אלא היא לשון עינוי. האסירים נקשרו בחבלים וביתרים מהודקים על ידיהם שהסבו להם כאב ועינוי רב, בעוד המילה וּבַרְזֶל מתייחסת לכבלי הברזל הכבדים שהונחו על רגליהם כדי למנוע את בריחתם [רד"ק, מאירי, מצודת דוד, מלבי"ם].
גישה שונה מחלקת את הפסוק לשני סוגים שונים של אסירים, בהתאם למצבם הכלכלי. לפי פירוש זה, יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת הם אסירים בעלי אמצעים שידם משגת לשלם שוחד לסוהרים, ולכן הם אינם נכבלים בברזל אלא סובלים רק מישיבה במחשכים. לעומתם, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל הם אסירים דלים וחסרי כל. העוני שלהם הוא זה שמונע מהם לשחד את שוביהם, ולכן הם סובלים צרה כפולה, גם את עוניים וגם את כבלי הברזל המייסרים [אלשיך].