השחרור ממאסר כבד ומבוצר מהווה עדות לכוחו של ה' להתגבר על המחסומים החזקים ביותר למען הצלת הנתונים בצרה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתיאור מתייחס להוצאת אסירים מבית הסוהר. דרכם של מלכים היא לכלוא את אסיריהם במקומות שמורים היטב כדי למנוע את בריחתם [מאירי], ולכן דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת הן דלתות הכלא שהיו נעולות בפניהם [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הצירוף וּבְרִיחֵי בַרְזֶל מתאר את המוטות המונחים לרוחב הדלתות כדי לסגור אותן בחוזקה [מצודת ציון], והמילה גִּדֵּעַ משמעותה כריתה ושבירה [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון].
עם זאת, שבירת המנעולים אינה חייבת להיות פעולה פיזית ממשית. ה' מסבב את האירועים כך שהאסירים משתחררים ממאסרם ובורחים מהמדינה המבוצרת, והדבר נחשב כאילו ה' שבר את הדלתות וגדע את הבריחים בעצמו [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי].
לעומת הפירוש הפיזי המקובל, ישנה גישה הרואה בפסוק תיאור רוחני של תהליך התשובה וקבלת התפילה [אלשיך]. לפי גישה זו, דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת מסמלות את שערי התפילה שהיו נעולים. הבְרִיחֵי בַרְזֶל המהדקים את נעילת הדלתות הם למעשה העוונות של האדם, אשר יצרו כוחות של טומאה והם הסיבה לכל ייסוריו. כאשר ה' שומע את צעקת האנשים, הוא פועל בשני שלבים המוקבלים למילות הפסוק: תחילה הוא משבר את דלתות הנחושת כדי לאפשר לתפילה להיכנס, ולאחר מכן הוא מגדע את בריחי הברזל, כלומר מכרית את כוחות הטומאה שנוצרו על ידי החטאים והחזיקו את הדלתות נעולות.