ההשגחה האלוהית פועלת בעולם מתוך מהפכים דרמטיים, וכפי שהיא מסוגלת להשפיל את החזקים, כך היא מרוממת את חסרי הכל ומשנה את גורלם מקצה לקצה.
תחילת הפסוק, וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי, מלמדת כי ה' מעניק מחסה, מעוז וחיזוק לאדם הדל [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא מרומם אותו משפלות העוני והדלות שבהם היה שרוי [רד"ק, מאירי]. פעולה זו מהווה היפוך מוחלט למצבם של העשירים והגאים שהושפלו, כפי שמתואר בפסוקים הקודמים במזמור [רד"ק].
השפע שמגיע לאחר ההצלה מהעוני בא לידי ביטוי במילים וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת. לאחר שהמשפחות התמעטו בעבר בגלל המחסור והרעב, כעת הן מתרבות מאוד והופכות לעדרים גדולים [ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. הפרשנים מסבירים כי ההשוואה לצאן אינה מקרית, שכן כבשים פרות ורבות בקצב מהיר יותר משאר הבהמות ואינן משכלות את ולדותיהן [רד"ק, מאירי].
באשר לזהות הפועל במילה וַיָּשֶׂם, קיימות שתי גישות. גישה אחת מפרשת כי ה' הוא הנושא, והוא זה שמרבה את משפחות האביון [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים כי האביון עצמו הוא הנושא של הפועל, כלומר לאחר שה' חילץ אותו ממצבו, האביון מוליד בנים רבים ומקים משפחה ענפה [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד].
גישה פרשנית שונה לחלוטין קושרת את הפסוק לאירועי יציאת מצרים [אלשיך]. לפי פירוש זה, וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי מתייחס לעושר הרב שצברו בני ישראל כשהשאילו את כלי המצרים, רכוש שאותו איתרו ורשמו עוד בימי מכת החושך. החלק השני, וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת, מתפרש על פי גישה זו לא כהתרבות של ישראל, אלא כהשפעה אלוהית על אומות העולם: ה' מנע ממשפחות העמים הסמוכים, כמו כנען, פלשת ואדום, לחמוד את העושר הרב שישראל הוציאו ממצרים, והפך אותם לנמוגים מפחד וחסרי אונים אל מול ישראל, ממש כשם שצאן אינו יוזם תקיפה.