התגלמות הצדק האלוהי בעולם מעוררת תגובה כפולה ומנוגדת: היא מביאה שמחה ונחמה לאנשי האמת, ובה בעת משתיקה לחלוטין את כוחות הרשע.
כאשר יִרְאוּ יְשָׁרִים, שהם הענווים ההולכים בדרך ישרה [מלבי"ם, חומת אנך], את חסדי ה' ואת הטובה המוענקת לאביונים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], הם וְיִשְׂמָחוּ. שמחה זו נובעת מההכרה הברורה בהשגחה האלוהית ומההבנה כי יש שכר ועונש בעולם [מלבי"ם, מצודת דוד]. הראייה כי ה' דן את בני האדם כפי מעשיהם מעניקה לישרים ביטחון ותקווה כי לא תאונה להם רעה, אלא הם יזכו לטובה [אבן עזרא]. במקביל, הישרים רואים את מפלתם של הרשעים, אך שמחתם אינה נובעת משמחה לאיד, אלא מתחושת רווחה על כך שהעולם הושתק משאון החמס והגזל של אותם רשעים [מאירי, רד"ק].
גישה היסטורית ייחודית מקשרת את הפסוק ליציאת מצרים ולמכת חושך. לפי פירוש זה, הישרים הם בני ישראל שראו את אוצרות המצרים המוסתרים בבתיהם, ושמחו בידיעה שיוכלו לבקש את הרכוש בצאתם [אלשיך].
מול שמחת הישרים, מוצגת תגובת הרשעים: וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ. המילה עַוְלָה מתייחסת לאנשי הרשע ולרשעות עצמה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], והמילה קָפְצָה משמעותה סגרה וסתמה [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי לנוכח פלאי ההשגחה והמשפט האלוהי, אנשי העוולה ייוותרו ללא מענה, יסגרו את פיהם ויבושו מלדבר [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. לפי הגישה הקושרת פסוק זה ליציאת מצרים, המצרים נאלצו לשתוק ולא יכלו להכחיש את קיום רכושם ולטעון שאין להם חפצים, משום שישראל כבר ראו אותם במו עיניהם [אלשיך]. בסופו של דבר, קולה של הרשעה נדם לחלוטין ואינו נשמע עוד, ובמקומו נשמעים רק קולות של תודה [ביאור שטיינזלץ].