לאחר תיאור השגחת ה' על יחידים שניצלו מצרה, עובר המזמור לעסוק בהשגחתו הכללית וביכולתו לחולל תמורות קיצוניות בטבע ובאומות. הפרשנים מסבירים כי המעבר מתמקד בהוכחת כוחו של ה' לשנות מציאות לדבר והיפוכו, כדי להראות לכל שהעולם מתנהג על פי רצונו המוחלט ולא בדרך מקרה [רד"ק, אבן עזרא, אלשיך].
ברמה המעשית, ה' יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר, כלומר מייבש מקומות שופעי מים והופך אותם לארץ ציה יבשה ושוממה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. במקביל, גם וּמֹצָאֵי מַיִם, שהם המעיינות ומקורות המים המזינים את הנהרות [אבן עזרא, מלבי"ם, המאירי], הופכים לְצִמָּאוֹן, מקום של יובש וצמא מוחלט [מצודת ציון]. יש הרואים בחציו השני של הפסוק כפילות פיוטית המחזקת את אותו הרעיון [מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששינוי דרמטי זה בטבע, מטובה לרעה, אינו שרירותי אלא משמש כעונש על רשעותם של יושבי הארץ [רד"ק, מלבי"ם, המאירי]. דוגמה מובהקת לכך היא הפיכתה של סדום, שהייתה מקום רווי מעיינות וצמחייה, לארץ צייה ומליחה בעקבות חטאי תושביה [אלשיך].
לעומת הפירוש הפיזי המתמקד בשינויי אקלים וטבע, קיימת גישה אלגורית שלפיה ייבוש הנהרות משמש משל לחורבנם של יישובי האומות הרשעות [רש"י].