הולכי המדברות שאיבדו את דרכם מוצאים את עצמם בסכנת חיים. הסיבה למצוקתם היא שהם הצטיידו מראש במזון ובמים שהספיקו רק למספר ימי ההליכה המתוכננים. כאשר תעו בדרך, התארך מסעם במדבר השומם, צידתם כלתה, והם נותרו ללא לחם ומים [רד"ק, אבן עזרא, המאירי]. מצב זה החמיר מכיוון שהם סטו מהדרך המובילה למקום יישוב, ונקלעו לאזור ישימון מוחלט [אלשיך].
הפרשנים מדמים את המצב המתואר במילים רעבים גם צמאים לסיפורה של הגר, שתעתה במדבר עד שכלו המים מחמתה [אבן עזרא].
בעקבות הרעב והצמא הכבדים, נאמר על ההולכים כי נפשם בהם תתעטף. גישה אחת בקרב הפרשנים מסבירה ביטוי זה במשמעות של עילפון וחולשה קיצונית כתוצאה מחוסר המזון והשתייה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון עטיפה וקיפול, ומתארים את תגובתו הפיזית והנפשית של אדם הנתון בצרה: הוא מדוכא, כפוף, ונראה כאילו הוא מקופל ועטוף בתוך עצמו [מצודת דוד].
מתוך חולשה זו, כאשר אפסה כל תקווה ואין להם שום דרך טבעית להינצל מן הצרה, לא נותר להם אלא לזעוק אל 'ה [רד"ק, המאירי].