מצב של חולי קשה מביא את האדם לנקודת שבר שבה הגוף דוחה את אמצעי הקיום הבסיסיים ביותר, מתוך תחושה של סוף קרב. המילים כׇּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם מתארות את דרכו של החולה לאבד כל תיאבון ולמאוס באכילה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], עד כדי כך שהוא דוחה אפילו את המאכלים המגרים והאהובים עליו ביותר [רד"ק].
לצד התיאור הפיזי, ישנם פרשנים הרואים בדחיית המזון ביטוי למצב רוחני. חוסר היכולת לאכול מהווה עונש של תענית כפויה, שבאה כתגובה לכך שבימי בריאותם לא שלטו בתאוות האכילה שלהם ולא צמו מרצונם [אלשיך]. מעבר לכך, הדחייה הפיזית של המזון משקפת את חולי הנפש שלהם, שכן כשם שבעבר סירבו לקבל מזון רוחני שירפא אותם, כך כעת גופם דוחה את המזון הגשמי [מלבי"ם].
בעקבות חולשתם, וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת, כלומר הם מגיעים לסכנת חיים של ממש וקרובים למוות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המושג שערי מוות מדמה את הקבר, שברגע ששעריו נסגרים על האדם, הוא לא יראה עוד אור [אבן עזרא].
קשר עמוק מתקיים בין אובדן התיאבון לבין הקרבה למוות. באופן טבעי, הגוף החולה אמור להתעורר ולרצות להתחזק, אך הנפש היא זו שמתעבת את האוכל משום שהיא חשה באופן נסתר כי כבר הגיעה לשערי המוות, והיא מבינה שאין עוד תועלת במזון גשמי [אלשיך]. בנקודת הקיצון הזו, כאשר החולים מבינים ששום רופא או תרופה כבר לא יועילו להם, הם מבינים שנותר להם רק לזעוק אל ה׳ [רד"ק].