חובת ההודאה על ההצלה ממצוקה אינה מסתכמת רק בתחושה פנימית, אלא דורשת ביטוי כפול ופומבי. בדומה לקבוצות הניצולים הקודמות המוזכרות במזמור, גם אלו שניצלו כעת מחויבים להודות על כך [אבן עזרא]. הפסוק מחלק את ההודאה לשני מישורים: יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ, כלומר הבעת תודה ישירה לה' על חסדו, וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם, שמשמעותו לספר ולפרסם את מעשי הפלא הללו באוזני אנשים אחרים [ביאור שטיינזלץ].
דרישה זו להודאה ולסיפור הנסים מהווה עליית מדרגה ביחס למתואר קודם לכן. בשלבי ההצלה הראשונים, הניצולים לא הכירו עדיין במלוא חסדי ה', ולכן הודו רק על הנס הנקודתי והמיידי שממנו ניצלו באותו הרגע. כעת, לאחר שנושעו שוב, הציפייה מהם היא להשלים את החסר, להכיר בחסד ה' המקיף, ולספר על כלל הנסים שאירעו להם יחד [מלבי"ם].