לאחר התעייה במדבר וחוסר האונים, מתרחשת התערבות אלוהית המוציאה את האובדים ממצב של סכנה ומכוונת אותם אל חוף מבטחים. ההשגחה העליונה אינה מסתפקת בהצלה בלבד, אלא דואגת להביא את הניצולים אל מקום יישוב שבו יוכלו להתבסס.
המילה וַיַּדְרִיכֵם מבטאת עניין של הליכה והנהגה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' נהג את ההולכים וכיוון אותם בדרכם. קיימים אופנים שונים להבנת אופן ההדרכה האלוהית; יש מי שמסביר כי ההדרכה נעשתה באופן פנימי, כאשר ה' נתן בלבם את התבונה לדרוך בדרך הנכונה [מצודת דוד]. מנגד, יש שרואים בכך גילוי של הדרך שאבדה להם [רד"ק], ואף התערבות ניסית שבה הראה להם ה' מסלול ישיר [מלבי"ם].
ההליכה בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה מהווה היפוך מוחלט למצב הקודם של ההולכים, שבו תעו במדבר [אבן עזרא]. מסע זה התאפיין ברוגע ובהשגחה, שכן במהלכו הם לא סבלו מרעב, מצמא או מאימת נוגשים [אלשיך].
המטרה הסופית של מסע זה היא לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב. גם כאן קיים ניגוד ברור למצוקתם הקודמת, שבה חיפשו עיר מושב ולא מצאו [אבן עזרא]. כעת, הם מוצאים את דרכם החוצה מן המדבר [ביאור שטיינזלץ], במטרה להגיע למקום שבו יוכלו למצוא מנוחה [מאירי]. בעקבות הנהגה זו וההצלה השלמה, מוטלת על הניצולים החובה להודות לה' על חסדו [רש"י].