דניאל, פרק ד׳, פסוק ב׳

שלוות נפשו של המלך מופרת באחת בעקבות חוויה לילית המותירה אותו באימה. הוא מעיד חֵלֶם חֲזֵית וִידַחֲלִנַּנִי, כלומר ראה חלום מאיים שהפחיד אותו. כפל הלשון בביטויים וְהַרְהֹרִין, שהן מחשבות הלב, וכן וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי, שהם המראות שנוצרו במוחו, נועד להעצים את החוויה, או לחלופין לתאר חרדה שהחלה בשינה והמשיכה ללוות אותו גם בעודו ער. גישה נוספת מציעה כי הבהלה העמוקה התעוררה דווקא מתוך אותן מחשבות שניסו לפענח את מראות החלום, כאשר המלך הבין שמשמעותם הנסתרת מנבאת לו רעה ממשית.