יצא לכם פעם לראות מישהו שמתגאה מאוד וחושב שהוא הצליח לעשות הכל לגמרי בעצמו, בלי עזרה מאף אחד? תארו לכם מלך אדיר וחזק שהיה בטוח שהוא בנה את כל הממלכה שלו רק בזכות הכוח והחכמה שלו. כדי ללמד אותו שיעור חשוב על צניעות ועל מי שבאמת מנהיג את העולם, נגזרה עליו גזירה מיוחדת.
המלך המפואר נאלץ לעזוב את הארמון הנוצץ שלו. נאמר לו וּמִן אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין, כלומר שיגרשו וירחיקו אותו לגמרי מחברת בני האדם. במקום לישון במיטת מלכים, וְעִם חֵיוַת בָּרָא מְדֹרָךְ - מקום המגורים שלו יהיה בחוץ, יחד עם חיות השדה. אפילו האוכל שלו ישתנה לגמרי, ועִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן, כלומר יאכילו אותו בעשב פשוט, ממש כפי שמאכילים שוורים.
למה המלך היה צריך לעבור חוויה כזו? המטרה לא הייתה סתם להעציב אותו, אלא ללמד אותו משהו עמוק: עַד דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּיט עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא. המלך יחיה כך עד שהוא יבין באמת שה׳ העליון הוא השולט האמיתי בעולם, וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ - ה׳ הוא זה שמעניק את השלטון למי שהוא רק ירצה. כך המלך יבין שהכוח שלו לא הגיע מעצמו.
הזמן שנקבע לשיעור הזה הוא ארוך: וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלָךְ, כלומר יעברו עליו שבע שנים. אולי תשאלו, למה כל כך הרבה זמן? הרי המלך יכול היה פשוט לבקש סליחה מיד ולהגיד שהוא מאמין בה׳! התשובה היא שכדי ללמוד משהו באמת, לא מספיק רק להגיד מילים יפות. ה׳ ידע שאם המלך רק יגיד שהוא מאמין, זה לא באמת ייכנס לו ללב. בנוסף, שבע השנים מכוונות כנגד שבעה כוכבים בשמיים שאנשים פעם חשבו ששולטים בגורל האדם. המלך היה צריך לחכות שבע שנים כדי לראות ששום כוכב או כוח טבעי לא יכול להושיע אותו, עד שהוא ירים את העיניים לשמיים ויבקש עזרה אך ורק מה׳. רק אז, ההבנה שלו תהיה שלמה ואמיתית.