עיר המדינה צור התאפיינה כמעצמת מסחר וספנות שתושביה עסקו בעיקר בכלכלה, ולכן בעתות משבר נזקקה להסתמך על כוחות צבא זרים. הפסוק מתאר את צבאה של צור, שהורכב משכירי חרב מאומות רחוקות כמו פָּרַס וְלוּד וּפוּט, ששכנו באזורי אסיה הקטנה ומצרים [ביאור שטיינזלץ].
לגבי המילה בְחֵילֵךְ, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה מפרשת את המילה כפשוטה, כלומר שחיילים אלו שירתו בצבאך ובכוחות המגן שלך [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים את המילה מלשון הון ועושר, כלומר הלוחמים המיומנים באו להילחם עבור צור בזכות הכסף הרב ששילמה להם כשכירי חרב [מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל].
החיילים הזרים הביאו עמם מארצותיהם כלי נשק משובחים, וביניהם מָגֵן וְכוֹבַע, שהוא שריון המגן על הראש [מצודת ציון, רד"ק]. באשר למילה תִּלּוּ, רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בפעולת תלייה. הלוחמים תלו את מגיניהם וכובעיהם לראווה על חומות העיר ומגדליה, כפי שהיה נהוג באותה תקופה [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון "תל", ומסבירים שהחיילים העמידו את כלי הנשק בתלים וערימות גדולות [מלבי"ם].
בין אם כלי הנשק היו תלויים על החומות ובין אם נערמו בתלים, הנוכחות הצבאית המרשימה היא שגרמה לכך שהֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ. כלי המלחמה היפים והצבא המוכן לקרב שיוו לעיר המסחר פאר חיצוני, כבוד, יופי ועמדת כוח מרתיעה [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].