קשרי המסחר הענפים של העיר צור נשענו בין היתר על ייבוא של תוצרת חקלאית משובחת מארץ ישראל, ששימשה כתמורה לסחורותיה.
המילים יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ מלמדות כי תושבי יהודה וישראל סחרו עם העיר צור. הם היו לוקחים את סחורותיה של צור כדי למכור אותן בעריהם, ובתמורה או כעירבון, היו מספקים ממיטב התוצרת המקומית המצויה בארץ [מלבי"ם, מצודת דוד].
הסחורה המרכזית שהובאה מישראל הייתה בְּחִטֵּי מִנִּית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ש"מנית" הוא שמו של אזור בארץ ישראל שהיה מפורסם בחיטים היפות והמובחרות שגדלו בו. עם זאת, ישנם פירושים נוספים למילה זו: יש המזהים אותה עם המילה "מניין", כלומר חיטים גדולות ויפות במיוחד שנמכרו בספירה פרטנית ולא במשקל, ויש המפרשים זאת מלשון "מנות", דהיינו מאכל מוכן. תרגומים קדומים אף מזהים ביטוי זה עם שעורים קלופות או עם תבואה הבאה בכמויות עצומות [רש"י].
מוצר נוסף שהובא למסחר הוא וּפַנַּג, שזיהויו נתון במחלוקת רחבה. דעה רווחת היא שמדובר באפרסמון, עץ בושם יוקרתי שגדל באזור יריחו, ואשר על שם ריחו הטוב נקראה העיר [רש"י ואברבנאל בשם ספר יוסיפון, מצודת ציון]. מנגד, יש הסבורים כי בדומה ל"מנית", גם פנג הוא שמו של מקום [רד"ק]. גישות אחרות מזהות את הפנג עם ירקות שדה הנאכלים קלויים, עשב המשמש לייצור חומרי ניקוי [רד"ק], או פשוט ככינוי כללי למעדן, סוג של תבואה או בושם [ביאור שטיינזלץ].
בנוסף הביאו הסוחרים וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי. הצֹרִי מוסבר כשרף אילנות (נטף) ששימש כבושם, כקטורת או כתרופה, והיה נפוץ בעיקר באזור הגלעד [מצודת ציון, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מעניין לציין כי זיהוי הצרי כבושם האפרסמון מקשה על הדעה שגם פנג הוא אפרסמון, שכן לא סביר שהפסוק ימנה את אותו המוצר פעמיים בשמות שונים [רד"ק].
את כלל הסחורות הללו נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ, כלומר, תושבי יהודה וישראל הביאו את מיטב התוצרת הזו לחנויותיה של צור ונתנו אותה כסחורה וכתמורה במסחר עימה [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].