הנביא מצטווה לשאת קול נהי ומספד על מפלתה העתידית של העיר צור, פעולה שאינה רק תיאור של חורבן אלא נושאת עמה משמעות רוחנית עמוקה.
בביאור מילות הפסוק, הציווי שָׂא משמעותו הרם קול [מצודת דוד]. מבחינה צורנית, יש לציין כי המילה צֹר נכתבת כאן בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי].
מעבר למשמעות הפשוטה של הקינה, לציווי על אמירתה ישנה מטרה פנימית. קיים כלל רוחני לפיו עצם הזכרת גנותן ונפילתן של כוחות הרע פועלת להכנעתם. לכן, כאשר ה' מצווה את הנביא לשאת קינה על צור ולתאר את כשלונה, המטרה היא להכניע בפועל את כוח הטומאה הקשה של העיר באמצעות הדיבור על מפלתה [חומת אנך].