חורבנה של העיר צור מעורר תגובת אבל קשה וקיצונית, שבאה לידי ביטוי במנהגי האבלות שהיו מקובלים באותה תקופה על מתים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפעולה של וְהִקְרִיחוּ קָרְחָה משמעותה תלישה ומריטה של שערות הראש, עד שהמקום נותר חלק וקירח לחלוטין משיער [מצודת דוד, מצודת ציון]. מבחינה לשונית, המילה נכתבת בפסוק כ"קרחא" עם האות אל"ף בסופה במקום האות ה"א הרגילה [רד"ק, מצודת ציון]. קיימים הבדלי נוסחאות בכתבי יד, כאשר במסורת המערב המילה נכתבה בה"א, אך המסורה המקובלת מאשרת את כתיבתה באל"ף [מנחת שי].
לצד מריטת השיער, האבלים וְחָגְרוּ שַׂקִּים וּבָכוּ אֵלַיִךְ בְּמַר־נֶפֶשׁ מִסְפֵּד מָר, כלומר יבכו מתוך מרירות נפש ויערכו הספד כואב [מצודת דוד, מלבי"ם]. עוצמת האבל והיקפו נובעים מהקשרים המסועפים שהיו לעיר; רבים יתאבלו עליה מסיבות מגוונות, הכוללות לא רק אובדן חיי אדם, אלא גם אובדן של מקורות פרנסה, הון וסחורות [ביאור שטיינזלץ].