העיר מתוארת כמרכז סחר בינלאומי שוקק, שאליו נמשכות אומות שונות כדי להחליף סחורות יוקרה. אנשי ארם הפכו לסוחרים מרכזיים של העיר, אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ, וזאת מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ – בזכות המלאכות היקרות, העסקים הרבים והמוצרים המשובחים שיוצרו בה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מניע נוסף להגעת הסוחרים הארמים היה היכרותם עם שרי העיר ונשיאיה, שהיו ידועים כמי שמעריכים מעשי נוי ותפארת המשמשים לתכשיטים [רש"י].
בתמורה לסחורות המקומיות, הביאו הארמים שפע של מוצרי יוקרה. הפרשנים מבארים את רשימת הסחורות המפורטת: נֹפֶךְ, רָאמֹת וכַדְכֹּד הם שמות של אבנים טובות ויקרות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לגבי המילה רָאמֹת, ישנם ספרי תורה שבהם היא נכתבת חסר וא"ו [מנחת שי]. בנוסף לאבנים, הביאו הארמים מוצרי טקסטיל משובחים: אַרְגָּמָן – בגדים הצבועים בצבע יקר וחשוב, רִקְמָה – בגדים מעשה רוקם המעוטרים בגוונים מתחלפים, ובּוּץ – שהוא בד פשתן איכותי וטוב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. אף שרוב המפרשים מזהים את הנֹפֶךְ כאבן יקרה המוכרת מן התורה, ישנה דעה קדומה הרואה גם בו סוג של לבוש או תכריך ארגמן [רד"ק].
את כל השפע הזה נָתְנוּ בְּעִזְבוֹנָיִךְ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהארמים שילמו באבנים הטובות ובבגדי היוקרה הללו כמחיר חליפין תמורת הסחורות המקומיות שרכשו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי הפסוק מתאר כיצד הארמים פשוט הניחו את סחורתם למכירה בשווקים המקומיים [מלבי"ם], או שהפקידו אותה למשמרת בתוך בתי הגנזים והאוצרות של העיר [רד"ק].