אסונה של הספינה הגדולה, המשמשת כמליצה, שולח גלי הלם וגורם לכל יורדי הים לנטוש את ספינותיהם. הפסוק מפרט סוגים שונים של אנשי צוות, וישנה היררכיה בין התפקידים: תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט הם האוחזים בעצי החתירה הארוכים [מצודת ציון], והם מנהיגים את הסירות הקטנות. המַלָּחִים אחראים על הנהגת הספינות הבינוניות, ואילו חֹבְלֵי הַיָּם הם רָבֵּי החובלים המנהיגים את הספינות הגדולות [מלבי"ם].
עם היוודע האסון, כל אותם יורדי ים עוזבים את עבודתם ונוטשים את כלי השייט שלהם [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מתאר כי הם אֶל הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ, כלומר הם יעמדו על היבשה, שכן המילה "אל" בפסוק זה משמשת במשמעות של "על" [רד"ק].
באשר לסיבה בגינה הם נוטשים את הים ועומדים על היבשה, מציגים הפרשנים שתי זוויות. זווית אחת מסבירה כי הדבר נובע מפחד משתק; המלחים חוששים להמשיך להפליג שמא יקרה להם אסון דומה לזה שקרה לאותה ספינה [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי עמידתם על היבשה מבטאת ייאוש כלכלי עמוק. נוכח החורבן, הם תמהים לשם מה הם זקוקים עוד לאוניות, ולאן נותר להם להוביל את סחורתם כעת [רש"י].