רגע השבר והאבל הכבד על מפלתה של העיר צור מובע מתוך קולות בכי וקינה עזים. המילה בְּנִיהֶם אינה מתייחסת לבנים (ילדים), אלא הפרשנים מסכימים כי היא נגזרת משורש נהי, שמשמעותו יללה, בכי מר וקינה. מדובר בתיאור של מנהג אבלות, שבו אדם אחד נושא את הקינה, והשומעים עונים אחריו בקולות נהי ויללה [מלבי"ם, מצודת דוד].
במוקד הקינה עומדת הקריאה מִי כְצוֹר כְּדֻמָה בְּתוֹךְ הַיָּם, המבטאת את הניגוד החד שבין תפארת העבר לחורבן ההווה. המקוננים זועקים: מי הייתה חשובה ושלווה כעיר צור בימי גדולתה, ומי דומה לה עכשיו, כשהיא נכרתת ואובדת בלב ים. אין אף עיר שניתן להמשיל אליה, לא בעת שלותה ולא בשעת מפלתה [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק].
לגבי ביאור המילה כְּדֻמָה, עולות מתוך המקורות שלוש גישות שונות. הגישה המרכזית קושרת את המילה לשורש של דממה, כריתה והשמדה. לפי פירוש זה, העיר הפכה לדמומה, בדומה לשאול ולמוות המכונים אף הם "דומה" [מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מסבירה את המילה מלשון דמיון והשוואה, כלומר הקינה שואלת מי יכולה להיות כדוגמתה של צור, שכן אין עיר שניתן להשוות אליה [רש"י, רד"ק]. קו מחשבה שלישי וייחודי קושר את המילה לשמו של אחד מראשי אדום המוזכר במקרא, כסמל למשא ולנבואת חורבן [רש"י].