קרה לכם פעם שבניתם ארמון חול מפואר ומושקע על שפת הים, ופתאום הגיע גל גדול ושטף את כולו ברגע אחד? התחושה העצובה הזו, כשמשהו יפה וגדול נעלם פתאום, היא בדיוק מה שהרגישו האנשים כשנפלה העיר הגדולה צור.
מרוב צער על חורבן העיר, האנשים התחילו לבכות יחד. המילה בְּנִיהֶם אולי נשמעת לנו כמו "הילדים שלהם", אבל כאן הכוונה היא למילה נהי, שמשמעותה בכי חזק ויללה. באותם ימים היה מנהג אבלות מיוחד: אדם אחד היה מתחיל לקרוא קריאות עצובות של פרידה, וכל השומעים היו עונים אחריו בקולות בכי.
בתוך הבכי שלהם הם זועקים: מִי כְצוֹר כְּדֻמָה בְּתוֹךְ הַיָּם. הם בעצם שואלים בכאב: איזו עיר הייתה אי פעם כל כך חשובה, מפוארת ושלווה כמו צור, ותראו מה קרה לה עכשיו כשהיא אבדה בלב הים. המילה כְּדֻמָה מגיעה מהמילה דממה. העיר צור, שפעם הייתה מלאה באנשים, חיים ורעש, הפכה פתאום לעיר שקטה ודמומה לחלוטין.