יצא לכם פעם לבנות ארמון מפואר בחול, וברגע אחד גל גדול הגיע ומחק אותו לגמרי? זה בערך מה שקרה לסדום ולערים שסביבה, רק בצורה הרבה יותר גדולה ועוצמתית. האנשים שם כל כך פחדו לאבד את הרכוש שלהם, עד שהם אסרו לגמרי לעזור לעניים או להכניס אורחים הביתה. בגלל המעשים הרעים שלהם, ה׳ החליט שהמקום הזה לא יכול להמשיך להתקיים.
המילה וַיַּהֲפֹךְ מתארת פעולה ממשית. ה׳ פשוט הפך את האדמה מלמעלה למטה. ארבע ערים שלמות שישבו על תשתית סלע אחת התהפכו וצללו אל תוך תהום שנפערה באדמה. המילה הָאֵל פירושה "האלה", כלומר הערים האלה שנידונו להריסה. ההרס פגע בכל דבר שהיה שם כדי שאיש לא יוכל ליהנות יותר מהרכוש של אנשי המקום. הוא פגע בדומם, כלומר אֶת הֶעָרִים עצמן, הוא פגע בצומח ובחי, כלומר וְאֵת כָּל הַכִּכָּר, וגם באנשים, וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים.
אחרי שהאדמה שקעה, המים של נהר הירדן זרמו אל תוך הבקעה וכיבו את האש הגדולה. כך בעצם נוצר ים המלח שאנחנו מכירים היום, ים מלא במלח וגופרית ששום יצור חי לא יכול להתקיים בו. בסוף נאמר גם וְצֶמַח הָאֲדָמָה. זו לא הייתה פגיעה רגילה, אלא שינוי שנשאר בקרקע לתמיד. הגופרית חדרה כל כך עמוק, עד שגם אם ניקח עפר מסדום וננסה לשתול אותו במקום אחר, שום דבר לא יצמח ממנו לעולם. חבל הארץ הזה, שפעם היה ירוק ופורה, הפך לשממה נצחית.